חשיבותה של הדרך - טעם חרבו של בנזו - סיפור זן/דאואיסטי

כאן למטה מופיע סיפור זן. אכתוב קצת עליו ואז, קיראו אותו בשמחה.

את הסיפור הבא שמעתי לראשונה בגיל 14 ממורי באחד ממחנות האימונים לקונג פו בהם השתתפתי.

הסיפור מבטא את המצב בו תלמיד צריך להיות ע"מ ללמוד מיומנות כלשהי בצורה הטובה יותר.

בשנים האחרונות אני מוצא שהוא נכון ומתאים לכל אחד ואחת אשר נמצאים בתהליך כלשהו בו הם מנסים לשפר את עצמם. בין אם בלימוד נגינה, שפה חדשה או - תהליך טיפולי.

בתהליך טיפולי אנחנו מחפשים כל הזמן את המטרה.

"מתי ארגיש טוב יותר? כמה זמן יקח לכתף להפסיק לכאוב? יש לי בעוד שלושה שבועות טיסה חשובה לחו"ל, אני חייב שהגב יתפקד".

הגדרת המטרה היא חלק חשוב! חשוב להבין עבור מה אנחנו עושים את הטיפול, מה לוח הזמנים, מה הצרכים ובמה יש להתחשב.

עם זאת, לפעמים, המבט אל עבר המטרה כל כך ממוקד, שהוא מפספס התקדמות ושיפור אמיתיים שנעשים בדרך.

"אותו הדבר, אני עדיין לא יכול לרוץ ולקפוץ" אמר לי מטופל עם קרע במיניסקוס עבורו הומלץ במקור ניתוח, אחרי 4 טיפולים בדיקור.

הוא בהחלט לא יכול היה לרוץ בשלב הזה. אבל כן הצליח ללכת ולרדת מדרגות ללא כאב!

לפני תחילת התהליך לא הצליח ללכת מבלי לצלוע וירד מדרגות על הישבן כדי להימנע מהכאב.

מטרה היא חשובה, בהחלט חשובה! אך חשוב לזכור שאם מסתכלים רק עליה, עלולים לפספס את תהליך ההחלמה כולו.

למה זה חשוב? כי הגוף לא עובד לרוב בצורה בינארית – 0 או 1, חולה או בריא, פצוע או משוקם. אנו נעים כל הזמן בין נקודות קיצון בתהליכים שונים.

לאחר פציעה או כאשר קיים כאב כלשהו, אקוטי או כרוני, חלק מהתהליך הוא לחבר את האדם בחזרה אל גופו.

הכאב יוצר נתק. בגלל הכאב, אדם לא יודע מה הוא יכול לעשות כיוון שהוא לא מנסה, הוא מפחד שיכאב.

בתהליך הדרגתי, ניתן לעקוב ולראות כל הזמן את השיפור. היום אפשר כבר ללכת, מחר לעלות ולרדת במדרגות, מחרתיים לרוץ קצת ובעוד שבוע כבר לקפוץ.

אם נחיה כל הזמן תחת אורה של ה"מטרה", לא נוכל לראות את הדרך. לא נוכל לראות את כל השינויים הללו ואנו עלולים למצוא את עצמנו בסופו של דבר ובסופו של תהליך לא מחוברים. עם יכולת גופנית לבצע את המטרה אך חוסר אמון נפשי בעצמנו שאנו אכן יכולים.

ועוד דבר – מי אמר שהמטרה שהצבנו היא פסגת היכולת שלנו? מי אמר שזהו הדבר היחידי אליו אנו צריכים לשאוף? רק שלא יכאב? מי אמר שזו צריכה להיות המטרה? אנחנו כל כך הרבה יותר מ"שלא יכאב".

מה אם שמתי לעצמי למטרה להיפטר מכאב הברכיים שלי כיוון שיש לי בעוד חודש טיול בחו"ל ואני חייב להיות בסדר כדי ליהנות?

"רק שלא יכאב... יש קצת הליכה בטיול, רק שלא יכאב".

בסופו של דבר אגיע למצב שהברך לא כואבת בהליכה ולא תגביל אותי בטיול אבל מה עם ריצה? מה עם קפיצה? מה עם דברים אחרים?

המטרה שהצבתי לעצמי כאן היא "קרובה מידי", יש עוד הרבה דרך אחריה.

חשוב לשים לב, כבדוגמא שכאן, שהמטרות שאנו מציבים לעצמנו עלולות גם להגביל אותנו.

הסכנה במקרים אלו היא לא שלא נגיע אל המטרה. הסכנה כאן היא שנגיע אליה ופשוט נשאר בה.

מנגד, אם הייתי פשוט "הולך בדרך", אם הייתי פשוט אומר – הברך בעייתית, יש לי טיול בעוד חודש אבל אני נכנס עכשיו לתהליך ולא מפסיק עד שאגיע הכי גבוה שאוכל.

אם הייתי אומר זאת כך, הטיפול היה אותו הטיפול, הטיול היה אותו הטיול והייתי נהנה ממנו אך לאחריו הייתי ממשיך עוד ועוד עד שהייתי מגיע למצב בו פתרתי את הבעיה.

אז בקיצור – תציבו מטרות אבל אל תהיו מוגבלים על ידן. מטרת המטרות היא לשרת אתכם ולא להפך.

היו גמישים, קבלו את עובדת היותכם בתהליך ואת העובדה שכל זמן שאתם בתהליך, אתם משתפרים – כל הזמן!

אל תשפטו את התהליך רק על פי המטרה אלא הסתכלו ובחנו גם את הדרך. בעיקר כיוון שהמטרה היא מוגדרת ומוחלטת. הדרך לעולם לא נגמרת.

קריאה נעימה! תום

והנה הסיפור: טעם חרבו של בנזו ***************** מטג'ורו היה בחור צעיר ובנו של סייף מפורסם. אביו, הסייף, רצה שבנו ילך בדרכו אך מטג'ורו הצעיר לא הראה כשרון רב ולכן, אביו התנכר אליו.

מטג'ורו, נחוש לזכות בהערכתו של אביו ולהיות הסייף הטוב ביותר במדינה יצא לחפש אחר המורה המפורסם בנזו – סייף אגדי ומפורסם.

"ברצונך ללמוד סיוף תחת הדרכתי"? שאל בנזו. "אינך יכול למלא אחר הדרישות".

" אעבוד קשה!" אמר מטג'ורו הצעיר. "כמה שנים יידרשו לי כדי שאהיה הסייף הטוב ביותר במדינה?" שאל.

"10 שנים" ענה בנזו.

"אינני יכול לחכות כל כך הרבה", הסביר מטג'ורו. "אני מסוגל לעבור דרך כל קושי, אהפוך למשרתך המסור והנאמן ואעשה כל שתאמר אם רק תלמד אותי." הוסיף. כמה זמן זה ייקח לי להיות הסייף הטוב ביותר במדינה? "

"הו, אולי עשרים שנים", אמר בנזו.

"אבי מזדקן, ועוד מעט אצטרך לדאוג לו", המשיך מטג'ורו. "אם אעבוד הרבה יותר קשה, לא אנוח, לא אפסיק, רק אתאמן, אשן ואוכל. הכל כדי להיות הסייף הטוב ביותר במדינה. כמה זמן זה ייקח לי?"

"הו, אולי שלושים שנה", אמר בנזו.

"מדוע זה כך?" שאל מטג'ורו. "קודם אמרת עשר וכעת שלושים שנה. אני אעבור דרך כל קושי כדי לשלוט באומנות זו בזמן הקצר ביותר!"

"ובכן", אמר בנזו, "במקרה זה תצטרך להישאר אִתי למשך שבעים שנה". כאשר יש עין אחת על המטרה, נשארת רק עין אחת ע"מ להסתכל על הדרך" הסביר בנזו. "אדם הממהר כל כך כמוך להשיג תוצאות לעתים נדירות לומד מהר".

"בסדר גמור", הכריז הצעיר, בהבינו לבסוף שהוא ננזף על היותו חסר סבלנות, "אני מסכים".

למטג'ורו נאמר לעולם לא לדבר על סיוף או על חרבות. הוא בישל עבור מורהו, שטף את הכלים, סידר את המיטה, ניקה את החצר, טיפח את הגינה, כל זאת ללא מילה אחת על סיוף.

שלוש שנים חלפו. עדיין מטג'ורו המשיך לעבוד. הוא התעצב בחשבו על עתידו. הוא אפילו עוד לא התחיל ללמוד את האומנות לה הקדיש את חייו.

אך יום אחד בנזו התגנב מאחוריו בזמן שניקה את הכלים של ארוחת הבוקר ונתן לו חבטה חזקה עם חרב עץ.

כאשר שב מטג'ורו ההמום לעשתונותיו והביט לאחור, מורו כבר מזמן עזב את החדר.

ביום שלמחרת, בשעה שמטג'ורו בישל אורז, שוב בנזו זינק עליו בהפתעה עם מכה חזקה בגבו .

בלילה שלמחרת, התגנב בנזו בזמן שישן הצעיר וחבט בו בשלישית.

וכך היה – יום יום, לילה לילה היה על מטג'ורו להגן על עצמו מהמכות הבלתי צפויות.

בתחילה לא היה מצליח להבחין במורו נכנס או יוצא מהחדר, זמן קצר לאחר מכן כבר היה שם לב לשולי בגדיו כשהיה מתגנב אל מחוץ לחדר לאחר חבטה מוצלחת.

עם הזמן היה מצליח לחוש במורו כשזה נכנס ואף היה מתחמק מחלק מן המכות עד שבסופו של דבר, היה מצליח לזהות את רגע המכה, לזוז ואף לנסות ולהחזיר התקפה משלו.

תוך 4 שנים מיום תחילת לימודיו, הפך מטג'ורו לסייף הטוב ביותר במדינה.