על הרפואה שבמכה - איך אנחנו משפרים את עצמנו ע"י עומס
עיקרון מעניין קיים בגוף שלנו.
כזה שאולי מרגיש טריוויאלי והגיוני אך על סמך ההתנהגות שלנו, אינו באמת כזה.
אצא בהצהרה קצת קואוצ'רית ואסביר:
אנחנו גדלים ומתפתחים, מתחזקים ומשתפרים מול רגעי משבר ועומס.
וכעת נסביר את העניין כי בכל זאת, מדובר בדף: תום רוטנברג – רפואה סינית מסורתית ולא בדף של TONY ROBBINS.
אז ככה:
במאה ה19 חי בגרמניה מנתח בשם יוליוס וולף אשר גילה במחקריו את גוף האדם עניין מעניין:
עצמות יעצבו את עצמן מחדש ויתחזקו לאורך זמן כאשר מופעל עליהן לחץ ועומס.
העצם תתאים את עצמה לסוג העומס המופעל ולכיוון בו הוא מופעל.
כך למשל, עקרונית, אם נעמוד על רגל ימין בכל יום במשך 15 דק', מלבד השרירים, לאורך זמן, גם עצמות הרגל יתחזקו.
אם נשעין את משקל גופנו על האמה כדי לקרוא ספר שמונח על השולחן, לאט לאט נחזק את האמות.
(אני אומר - עקרונית - כיוון שיש חשיבות למידת העומס המייצרת שינוי אבל לצורך הדוגמא, נשתמש במצבים הנ"ל).
לרוע המזל, הכלל פועל גם בכיוון ההפוך – אם נמנע בלהפעיל משקל ועומס על אזור מסויים בגוף, העצמות בו ייחלשו.
חוק זה נקרא "חוק וולף"
פחות או יותר באותה התקופה, מעבר לים בארה"ב, פעל המנתח הנרי דיוויס ומצא כלל דומה לגבי רקמות
חיבור ורקמות רכות.
רקמות רכות ורקמות חיבור (גידים, רצועות וכו') יחלימו מפציעה וקריעה בדרך שתתאים בצורה הטובה ביותר לעומסים שמופעלים עליהן במהלך השיקום והריפוי.
מה אומר המשפט הארוך הזה?
אם נקעתי את הרגל – אחת מהרצועות שבקרסול נקרעה חלקית וכעת עלי לשקם את עצמי – אז –
אם לא אזיז כלל את הרגל ואקבע אותה, הרצועה תבנה בצורה מאוד מוגבלת וחלשה. היא לא תאפשר לי טווח תנועה מלא כיוון שהסיבים שבה יבנו רק לכיוון מסויים, הכיוון בו הרגל הייתה מקובעת.
אם אפעל בצורה נכונה, אאתגר את הרגל בתרגילים מגוונים ומותאמים לשלב ההחלמה, תיבנה הרצועה בצורה חזקה יותר וכזו המאפשרת טווח תנועה גדול יותר.
חוק זה ידוע בשם "חוק דייוויס".
גם גדילת השרירים שלנו ושיפור יכולת הנשיאה שלהם פועלת בצורה דומה – עומס יוצר דרישה לסינתזת חלבונים מוגברת וליצירה של יחידות כיווץ רבות יותר בתוך השריר.
אפילו במוח שלנו, "חוק הב" שפותח ע"י הנוירופסיכולוג הנודע דונלד הב, מראה שהקשרים בין העצבים שלנו משתנים בהתאם לגירויים אליהם אנו נחשפים שוב ושוב.
בשיקום העניין ברור אבל בחוקים אלו לא מדובר אבל רק על תהליך ריפוי ושיקום מפציעה.
חוק וולף וחוק דייוויס (וגם חוק הב בעצם) הם למעשה חוקים המגדירים כיצד הגוף שלנו מסתגל לשינויים בסביבה.
איך אדם שנכנס לכושר מצליח להניף משקלים מסויימים או לרוץ ריצות למרחקים הולכים וגדלים.
איך אדם שלומד ושוקד מצליח להבין שפה שונה.
אדם שמתאמן, מעמיס על הגוף שלו ודורש מהרקמות השונות (עצם, שריר, גיד, רצועות וכו') לעמוד בעומס כדי לבצע את המשימה.
אם איני בכושר ואתחיל לרוץ, שרירי יתעייפו מהר.
אם אקום למחרת ואנסה שוב, שרירי יתעייפו עדיין אך הדבר יאותת לגוף ש"אני רציני" ויש צורך לחזק את המערכת, להכין ולהתאים אותה כדי לתמוך בשיגעון החדש שלי – ריצה.
מנגד, אם השיגעון החדש חדש שלי יהיה דווקא להפסיק את הריצה ולשבת על הכיסא בכל יום 8 שעות כדי לצפות בסדרות בנטפליקס – גם כאן הגוף יבין את הרמז, יחזק קצת את עצמות הישיבה (באם אני יושב על כיסא קשיח), ירפד את אזור הישבן ברקמת שומן כדי למנוע לחץ על העצמות ויפסיק את התחזוקה והבניה החזקה של שרירי הידיים, הרגליים והחזה – בשביל מה להשקיע?
הגוף שלנו מתעצב בהתאם למה שאנחנו דורשים ממנו.
אם אנחנו מעמיסים עליו הוא נכנס למצב של עיצוב מחדש ולאורך זמן משנה את המבנה שלו כדי לתמוך בעומס.
אנו רואים כמעט בכל מקום בגוף שלנו – שרירים, עצמות, רקמות חיבור – שכאשר אנו יוצרים עומס (ובמקומות מסויימים אף פגיעה קלה), הרקמות מתחזקות והופכות מתאימות יותר לעמידה במטלה.
אפילו בתחום הפוריות ניתן לראות את העיקרון הזה בטיפולי פיפל (Pipelle) בהם לאחר לקיחה של ביופסיה מרירית הרחם תוך גירוד קל שלה, ניתן לראות לעיתים "התעוררות" שלה ועליה ביכולת הפוריות.
יש לציין שמקרה זה העניין עדיין נחקר ואין עוד מסקנה חד משמעית אך בשטח, רופאים רבים מכירים בשיטה זו כאמצעי שיכול במקרים מסויימים להגביר את סיכויי הכניסה להריון.
אז ראינו כיצד פועל הגוף שלנו. ראינו שגירוי, יצירת עומס, סטרס מסויים ובמידה מסויימת אפילו פציעה או מיקרו טראומה גורמים לצמיחה וחיזוק.
ומה עם הנפש?
ובכן כאן, הנימה הקואצ'רית אולי מתאימה :)
אנו יודעים שבסופו של דבר, התמודדות נכונה ומותאמת עם קשיים בונה אותנו.
לא מדובר בהכרח על חשיפה אגרסיבית לגירוי מאיים או פתירת הקושי ב"יאללה תתמודד/י" וב"יהיה בסדר" אלא על תהליך בו אדם מצליח להתמודד עם סיטואציות שנחשבות קשות עבורו בצורה הדרגתית ונכונה עבורו.
חישבו על עצמכם.ן.
חישבו על קשיים שעברתם.ן במהלך החיים, דברים שהתמודדתם.ן עימם.
העמידה מול קהל שהפחידה אתכם ואחריה, כשהצלחתם, הרגשתם נהדר.
התחרות ממנה חששתם ולכן התאמנת עבורה בצורה אינטנסיבית.
אנחנו מתחזקים כאשר משהו מטלטל (מעט) את האזור הנוח שלנו וגורם לנו להרחיבו.
מה אפשר ללמוד מזה?
ברמה הגופנית – להיות פעילים!
לרוץ, ללכת, לקפוץ, להתגלגל.
לנסות ולהשאר בטווח תנועה כמה שיותר גדול ורחב.
לכו יחפים על החול כדי לדרוש מעצמות ורקמות כף הרגל להתחזק ולהתנגד לניוון שבנעליים ובאספלט.
תרגלו קפיצות כדי לחזק את העצמות והשרירים של הרגליים.
עבדו עם מתח וסובבו ידיים כדי לתרגל את טווח התנועה העצום של הכתפיים שלנו.
נסו לעשות דברים חדשים, דברים שאתם לא מכירים.
מסתבר שאנחנו מתחזקים, בכל המישורים, כשאנחנו מאתגרים את עצמנו!
ואיך זה קשור לרפואה סינית?
ראיתם פעם איך נראה טיפול סיני?
טיפול סיני משלב לרוב בין כלים רבים. הכלים החיצוניים כוללים – דיקור סיני, כוסות רוח, טווינא (פיזיותרפיה סינית), מוקסה (טכניקת חימום), גוואשה (גירוי וגרוד של העור עם מכשיר פלסטיק קטן ליצירת שטף דם), הקזת דם.
הטיפול עצמו עדין מאוד, למרות הדימויים המעט מאיימים אולי שעולים כשחושבים על החדרת מחטים אל הגוף.
המחטים עדינות מאוד, הטווינא משחררת, כוסות הרוח נעימות ומרגיעות.
אבל עדיין – כלים אלו יוצרים בגוף "פגיעה" מסויימת:
המחטים חודרות אל הגוף.
כוסות הרוח שואבות ויוצרות שטף דם.
בטווינא לעיתים עובדים עמוק או חזק כדי להזיז אזור תקוע.
הקזת דם היא, ובכן, מקיזה דם.
ומוקסה? טוב מוקסה תמיד נעימה :) אבל יש בהחלט מצבים בסין בהם משתמשים במוקסה גם בצורה אגרסיבית יותר, לחמם ע"מ לגרום לצלקת קטנה.
חשוב לומר שוב כדי לא להבהיל את קהל הקוראים – הטיפול מאוד מאוד עדין. עם כל תצוגת האיימים שאני עושה פה, הטיפול נעים, מרגיע ולעיתים כמעט ואינו מורגש. הוא בטוח במיוחד, בטח ובטח בהשוואה לאפיקי טיפול אחרים(תרופות, ניתוחים וכו') ומעבר לכך, הוא אפקטיבי – מאוד!
עם זאת, אנחנו כן רואים שהטיפול שואף לייצר מיקרו טראומה בגוף ע"מ לעודד תהליכי תיקון וריפוי, לשפר את זרימת הדם המקומית ולאפשר תנועה טובה יותר.
בעצם, טיפולים שקיימים 5000 שנה כבר פועלים על העיקרון הטבעי שנמצא ממש עכשיו, לפני קצת מעל 100 שנים, בשביל לייצר תיקון, ריפוי, להתמודד עם מחלות ולחזק את האדם.
חוזקו של הטיפול הסיני הוא בכך שהוא מפעיל את הגוף לפעולה. הוא אינו מסתמך על מיסוך של התסמינים אלא דורש מהגוף לתקן את המנגנון התקול שמייצר אותם.
בין אם מדובר בעיכול לא תקין, כתף קפואה שלא זזה או דיכאון, הטיפול הסיני שואף להגביר את פעילות המערכת בתיקון עצמי וללוות אותה בתהליך תיקון זה כדי לוודא שהוא מגיע לידי מיצוי מקסימלי.
חוק וולף ואני –
כשהייתי בן 14 בערך התחלתי ללמוד את אומנות הלחימה הסינית – קונג פו.
פרוש המושג "קונג פו" אגב הוא מיומנות הנרכשת בעקבות השקעת זמן ומאמץ, קשור מאוד לעניינינו אבל לא על כך רציתי לדבר.
כבר בשיעור הראשון, ביצענו תרגיל שנקרא KA SAAM XING – "מכת 3 הכוכבים".
בתרגיל זה עומדים אחד מול השני (בסרטון אני מול עמוד) ומכים עם היד ב3 מכות כאשר המטרה היא לפגוע עם העצם.
עצם בעצם, עצם בעצם ועצם בעצם. 3 מכות מ3 זוויות, אחד מול השני.
התרגיל כואב. מאוד כואב. אני זוכר את הרתיעה בשיעור הראשון מכל מכה.
פעמים רבות, אחריו, מופיעים סימנים כחולים.
בקונג פו כמו בקונג פו, למחרת, ממשיכים כמובן שוב באותו התרגיל – סימנים כחולים או לא סימנים כחולים.
לאורך זמן, ראיתי שהמכות נעשות יעילות יותר. הרתיעה יורדת והעצם מתחזקת.
העצם הלכה והתחזקה עוד ועוד עד שהיום, אני כמעט ולא מרגיש כאב כאשר אני מבצע את התרגיל ומנגד, יכול לפגוע בעוצמה רבה.
בתהליך זה הרגשתי על עצמי את חוק וולף. דרשתי מהעצם לעמוד בעומסים של המכות הללו והיא מצידה, בתהליך של כמה שבועות – חודשים, נענתה והתחזקה.
בסרטון המצורף –
קא סאם סינג. תרגיל "מכת 3 הכוכבים" שאנו מבצעים בשיעורים לצורך חיזוק והקשחת העצמות.
התרגיל עובד, בין היתר, על בסיס חוק וולף כאמור. חוק זה נקרא על שם אנטומיסט ופיזיולוגי גרמני, יוליסס וולף שמצא שעצם, כל עצם בגוף, מתחזקת בהתאם לעומסים המופעלים עליה.
בכל מקיימת העצם את אותה החוקיות של שאר רקמות החיבור (העצם עצמה היא רקמת חיבור), שרירי הגוף וכמובן, הנפש שלנו.
אנחנו מתחזקים כאשר אנו שמים עצמנו בנקודות עומס אשר מנוהלות בצורה נכונה. בתרגיל 3 מכות הפועלות לחיזוק אזור האמה, עצם הרדיוס והאולנה.
Comments